החלטה בתיק בש"פ 7397/05

1.        כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר, החזקת סכין, תקיפה ואיומים. ביום 3.4.2005 הגיעו ארבעה שוטרים צבאיים לביתו של העורר ואחיו, נח ישראל אביכזר, אשר הוכרז כמשתמט על-ידי צבא ההגנה לישראל (להלן: נח). השוטרים הצבאיים הבחינו בנח בסמוך לבית ניגשו לדלת הכניסה ודפקו בדלת. אבי העורר פתח להם את הדלת, אך השיב לשאלתם בדבר הימצאותו של נח בבית, בשלילה. למקום הגיע שוטר נוסף, אשר ביקש מאבי העורר ואחיו לערוך חיפוש בבית. האב סירב, החל לצעוק ולהדוף חלק מהשוטרים. העורר הגיע, אף הוא, לסלון הבית והחל לצעוק על השוטר. הוא ביקש מאנשים נוספים שיגיעו למקום ובעזרת בני משפחה נוספים שהיו בבית החלו לדחוף את השוטר ששהה באותה עת בבית ולצעוק עליו. כפי שנטען בכתב האישום, בשלב מסויים יצאו העורר ואביו מביתם, המשיכו לצעוק לעבר השוטרים ולאיים עליהם. בשלב מאוחר יותר שב העורר לביתו וחזר לכיוונם של השוטרים, שנסוגו לרכבם, כשהוא מחזיק בסכין.  בהמשך, תקף העורר את אחד השוטרים במכות אגרוף בפניו, משניסה חברו של העורר לסייע בידו לתקוף את השוטר, אחזו בו שוטרים שנכחו במקום בנסיון למנוע את המשך התקיפה. בין השוטרים, העורר וחברו פרצה תגרה, במהלכה נזרקו לעברם של השוטרים אבנים. העורר ניסה לדקור את אחד השוטרים - ומשנפל השוטר, בעט העורר בראשו של השוטר, "עד שראשו של יניר (שמו של השוטר, א' ר') היה סחרחר עליו - כפי הנטען בכתב האישום. על פי כתב האישום תקף העורר שוטר נוסף, דקר שוטר אחר בבטנו בצד שמאל וחתך אותה בסכין, "על מנת לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום". עוד מתואר בכתב האישום יידויי אבנים, לעבר השוטרים, שניזומו על-ידי העורר ומשפחתו וכן איומים שהושמעו מצידם לפיהם השוטרים הצבאיים "לא יצאו חיים מירוחם", כלשון כתב האישום. עוד מצוין בכתב האישום כי כתוצאה ממעשיו של העורר הובהל אחד השוטרים לבית החולים, שם הוא נותח ונותר תחת השגחה בבית החולים במועד הגשת כתב האישום.

2.        במקביל להגשת כתב האישום בעניינו של העורר, התבקש מעצרו עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון) קבע כי "מכלול חומר החקירה, עולה כדי ראיות לכאורה ולמכביר להוכחת המעשים והעבירות המיוחסים למשיב בכתב האישום". בנוסף, ציין בית המשפט בהחלטתו כי טענת ההגנה שהשמיע העורר בפניו - לפיה דקר את השוטר הצבאי תוך התגוננות עצמית - תתברר במהלך המשפט לגופו. בית המשפט אף קבע כי עילה המעצר קמה נוכח המסוכנות הממשית והמוחשית הנודעת מהמשיב לאור המעשים והעבירות המיוחסות לו:

"המדובר בדקירת סכין חמורה שבאמצעותה נדקר שוטר צבאי במהלך ביצוע תפקידו, וזאת כאקורד סיום להתפרעות שלוותה במהלומות, איומים והתפרעות מאסיבית תוך תקיפת שוטרים צבאיים נוספים שהיו במקום. על-פי הראיות הלכאוריות, עולה המשיב כמי שאין עליו מורא החוק, המשטרה האזרחית, השוטרים הצבאיים ואין מחסומים או עכבות מפני אלימותו הקשה והבריונית".

           נוכח מסוכנות קשה וקיצונית זו, סבר בית המשפט המחוזי כי לא יהיה ניתן להשיג את תכלית מעצרו של העורר בחלופה שאינה מעצר של ממש. העורר הגיש ערר על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי.

3.        בהחלטה מיום 17.5.2005 החליט בית משפט זה (כבוד השופט א' רובינשטיין), לקבל את הערר במובן זה שהוזמן תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בית המשפט קבע בהחלטתו:

"ייתכן מאוד שצדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו, נוכח המסוכנות. עם זאת, סבורני כי הנסיבות האישיות והמשפחתיות מצדיקות הזמנתו של תסקיר מעצר מאת שירות המבחן, שיפרוש תמונה כללית בפני בית המשפט ויידרש הן למסוכנות, הן לזמינותן של חלופות אף אם יש בהחלט ספק אם המקרה מתאים לחלופה".

4.        בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' אלון) בחן את תסקיר המעצר שהובא לפניו, ולא מצא מקום להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר. בהחלטתו מיום 16.6.2005 קבע בית המשפט כי העורר אינו עומד בדרישה הראשונה המתחייבת בבחינת חלופת מעצר - "עצם היתכנותה והתאמתה לנסיבות המסוכנות הנודעות מהנאשם עצמו". בית המשפט קבע, כי מעשיו של העורר מעידים על "התפרעות קיצונית ופורעת כל חוק ורסן כנגד שוטרים שבאו לביתו". עוד קבע בית המשפט בהחלטתו כי שקילת התנהגותו האלימה והבריונית של העורר לצד עברו בפלילים ו"סף הגירוי הכל כך נמוך שנתגלה בו" מלמדת כי אין בחלופת מעצר המומלצת כדי להשיג את מטרת המעצר.  בסופה של החלטתו מציין בית המשפט כי אמנם נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב ותמיכתו הרבה בבני משפחתו הנם שיקולים נכבדים שראוי ויישקלו בתום ההליכים המשפטיים אם יורשע העורר בדינו. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגיש העורר  ביום 13.7.2005 בקשה לעיון חוזר, במסגרתה הוצעה לבית המשפט חלופה נוספת לזו שהוגשה לו במסגרת ההליך הקודם. בקשה זו נדחתה, אף היא, על-ידי בית המשפט המחוזי.

5.        על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מיום 13.7.2005, המותירה על כנה את ההחלטה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים משיג העורר בפנינו.

           העורר טוען בעררו, כי שגה בית המשפט קמא עת התעלם בהחלטתו מנסיבות חייו הקשות של העורר, ובכלל זה מצבם הסוציו-אקונומי הקשה שלו ושל משפחתו. העורר גורס, כי שירות המבחן הציג בפני בית המשפט מענה הולם למסוכנותו ואף מציין, כי עמדת שירות המבחן הנה שקיים סיכון נמוך להישנות פגיעה באחר מטעמו. העורר תומך עמדתו להעדיף את חלופת המעצר בהחלטת בית משפט זה (כבוד השופט א' רובינשטיין). לטענת העורר, "ספק אם ביקש בית המשפט העליון לעצור את עורר עד תום ההליכים עת אשר הורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו". העורר סבור, כי החלטות בית המשפט המחוזי מלמדות, כי העורר לא ישוחרר על-ידי בית המשפט קמא בשום תנאי - כך לטענתו. העורר סבור, כי עמדה זו של בית המשפט המחוזי, כפי שהיא עולה מהחלטותיו, "אינה מתקבלת על הדעת ויש בה כדי להדוף כוונת מחוקק ובית משפט ועל כן יש לשנותה".

           דין הערר להידחות. העורר גילה בהתנהגותו קיומו של סף גירוי נמוך - כהגדרת בית המשפט המחוזי. התנהגותו מצביעה על מסוכנות של ממש, וצדק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי אין להפיג מסוכנות זו בחלופת מעצר.

           מטעמיו של בית המשפט המחוזי נדחה הערר. 

           ניתנה היום, ט"ז באב התשס"ה (21.8.2005).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: